שמי נטלי ואני מתחזקת מזה 7 שנים. בשנים הראשונות היו ביני לבין בעלי דיונים על ההבדל בין אמונה לבטחון וכל הזמן הכרזתי שאני כבר מעבר לאמונה אני לגמרי בביטחון. ואז הגיע הניסיון.

4 שנים מאז תחילת ההתחזקות, חג פורים 2020, בעלי התחיל לנשום בקשיים מרובים, רופא המשפחה הודיע שהוא מקורר חזק ושלח הביתה. יומיים חלפו והמצב נראה ממש קשה, הזמנו אמבולנס והוא פונה לשערי צדק כשההבחנה היתה קורונה.

למעט בני האמצעי שהוא איש קבע, חלינו כולנו כולל הנכדה הבכורה שהיתה אז בת 5 חודשים והיינו בסגר. מיד כשיצאנו נסענו לבית חולים שם קיבלה אותנו עובדת סוציאלית שהסבירה לנו איך זה עובד. נכנסנו לחדר לשים עלינו את הלבוש המזעזע, כיסויים בכל מקום ונכנסנו למחתם המיוחד שהוקם. שמעוני שלי נראה מעולף, הרופאים אמרו שהמצב לא טוב אבל זה לא מתפתח לחיבור למכונת הנשמה. נסענו הביתה ואחרי שעה וחצי הוזעקנו דחוף לפרופסור שהודיע שהריאות קרסו ומחברים לאקמו. שמעוני סרב בכל תוקף להרדמה והתברר שישנו הליך שניתן לחבר לאקמו מבלי להרדים. הפרופסור אמר שאם שמעוני לא יחזיק מעמד יאלצו להרדים אותו ואני עניתי לו : "אם בעלי אמר לך שהוא יעמוד בזה אז זה מה שיהיה"

כמה שעות של לחץ מטורף שכולו תפילות, בקשות, קריאת תהילים והטלפון הגיע, השבח לאל ההליך הצליח ופתאום שמעוני בטלפון מדבר כאחד האדם ונשמע שמח. כולנו שמחים הולכים להרגע ולישון עדיין לא מתחילים להבין מה עוד לפנינו. השמחה היתה מוקדמת ושמעוני השמח היה מצג שווא כי התעוררנו לידיעה שהמצב התדרדר והודיעו לי שצריך להתפלל הרבה כי יש לפנינו 3 ימים קריטיים או שישרוד או….

לא סיפרתי לילדים שלי דבר. הבן הבכור התקשר פתאום והודיע שהוא לוקח על עצמו צום עד להודעה חדשה, הוא מרגיש שאבא במצב קשה והוא חייב לעשות משהו למענו. עדיין לא סיפרתי.

נסעתי הביתה והייתי לבד, הדלקתי נר לבורא עולם וצרחתי את נשמתי, בכיתי והערתי את כל הצדיקים, את הוריו שהלכו לבית עולמם לפני שנים עד שפשוט קרסתי ואז על הרצפה ניהלתי שיחה עם אבא שלי שבשמיים. אמרתי לו : "אוקיי אבא, אני מבינה שאתה אומר לי שכאן, על הרצפה, בתחתית של התחתית זה המקום הכי טוב לי, שזה הדבר הכי נכון עבורי כעת ואני מאמינה לך, אני יודעת שעצבות נועלת שערי שמיים ושמחה בכוחה לשבר חומות אז הנה, אני לא בוכה, ואני מנגבת את הדמעות, מעכשיו הכל בידיים שלך אבל שני דברים לי אלייך א' – אתה מחזיר לי את שמעוני שלי וב' – אתה דואג לי לפרנסה אני לא יכולה לעבוד עכשיו".

במהלך הלילה אמרתי לעצמי שאם אני רוצה שיקרו ניסים מעל הטבע אז אני צריכה לקחת על עצמי משהו שהוא מעל הטבע עבורי  וככה לקחתי על עצמי כיסוי ראש מלא ושמירת נגיעה.

התקשרתי לילדים, הודעתי חד משמעית שמעכשיו הכל בשמחה, לא הפסקנו להגיד מזמור לתודה אפילו כשהבשורות היו פחות טובות ולא הפסקתי להגיד להגיד לפרופסור שעם כל הכבוד לרופאים בורא עולם יחליט אחרת. היה בי בטחון מטורף באבא שלי. אחרי שלושה ימים, יום חמישי מודיעים לי ששמעוני עבר את הסכנה והוא מתייצב. במקביל בני בכורי מתקשר ואומר לי שהוא חזר הבוקר לאכל ולשתות הוא מרגיש שאבא טוב יותר. סיפרתי לו והוא היה המום.

בבית חולים תמיד היינו אופטימים, תמיד מחייכים, הצוות היה לעילא ולעילא הפכנו למשפחה. שמעוני היה מוקד לנחמה, לשמחה, לעידוד של כל האחים והאחיות. לא התלונן, לא אמר כלום, תמיד עודד אותם, התלוצץ איתם והביא את כל הטוב והמיוחד שבו גם למקום הכי קשה. הרופאים אמרו שאם כל החולים שלהם והמשפחות היו ככה אופטימיים הרבה יכלו אולי להנצל.

שמעוני היה החולה הקשה ביותר במדינה בקורונה. היינו 5.5 חודשים בטיפול נמרץ כשמסביב מלאכים בדמות רופאים, אחים ואחיות. המצב היה מאוד קשה, כל הגוף צינורות, זיהומים, דלקות, מכל טוב ישתבח שמו לעד. התפללו עליו מצפון ועד דרום, הפרשות חלה, תהילים, צדיקים. הישועה היתה חייבת להגיע.

יום שבת – ערב ראש חודש אייר – זיהום נוסף התפתח והמצב היה לא טוב. בצהרים יצאתי למרפסת בית החולים שצמודה לבית הכנסת. ירד גשם קל ואני עומדת שם ועושה את מה שאני הכי אוהבת לעשות שנים וזה לדבר עם אבא שלי. הסתכלתי לשמים ופשוט התחלתי לבכות ולצעוק לו "די, אתה חייב לפעול, תחזיר לשמעוני שלי את הריאות. הנה אנחנו בערב ראש חודש אייר – אני ד' רופאך – ויש לך את יום ראשון ושני שזה ראש החודש להחזיר לו את הריאות. אני לא יודעת איך, אתה הבורא של העולם, אתה יצרת אותנו אז אתה יודע. בבקשה תחזיר לו את הריאות".

פתאום קלטתי את כל האנשים על המרפסת מסתכלים עליי בהלם, לא היה לי אכפת. הסתובבתי ואיך שאני באה להכנס לטיפול נמרץ אחותי וגיסי נעמדים לידי ואחותי שואלת מה קרה? למה אני נראית ככה? סיפרתי על המצב של שמעוני והוספתי :"אבל אליס אל תדאגי, עכשיו דיברתי עם בורא עולם במרפסת ואמרתי לו שיבחר יום, ראשון או שני להחזיר לשמעוני את הריאות. אנחנו ערב ראש חודש אייר, חודש הרפואה". אחותי מסתכלת על גיסי במבט של "וואי, זו, מאז חזרה בתשובה איבדה את זה לגמרי" ואני צוחקת ואומרת לה "אליס נחיה ונראה".

אחרי שבועות שהתגוררתי בטיפול נמרץ ירדתי בלילה הביתה ואז בבוקר בני הבכור מתקשר כולו בלחץ "אמא איפה את?" אני עונה לו שבדרך למה, מה קרה? והוא אומר "קרה משהו טוב עם אבא, כל המחלקה כאן על הרגליים ואף אחד לא אומר לי כלום אבל כולם כן בשמחה בואי מהר”

אני מגיעה ואין רופא בסביבה, שואלת את שמעוני מה הולך והוא לא יודע להגיד ואז מגיע דר' יגאל המקסים ואני שואלת מה קורה והוא שואל "מה לא אמרו לך?" ואני שואלת "אמרו לי מה?"

הוא לוקח אותי למחשב פותח את המסך ואני מתחילה לבכות ולצחוק ולקפוץ ולשבת ולעמוד ולא מאמינה למראה עיניי. אחרי שבועות על גבי שבועות שכל בוקר הצילום של הריאות מראה מסך לבן, כמו ערפל הנה חזרו הריאות, שני שבילים שחורים. אתם קולטים? בבום אחד בורא עולם החזיר לו את הריאות. נכון, לא במלואן אבל סוף סוף ריאות.

איך אפשר לתאר את ההרגשה? כמובן שישר מזמור לתודה, טלפונים לילדים ולמשפחה של שמעוני ואז שולחת לאחותי הודעה כזו:

אני – "אחותי שומעת. מוכנה לזה?"

אליס – " מה קרה?" כולה מבוהלת

אני – "דוסית או לא דוסית, השתגעתי או לא תראי מה זה בורא עולם" ושולחת לך צילום.

תוך שניה היא וגיסי על הקו צורחים, משתגעים, בהלם. גיסי אומר לי "נטוש, אם לא הייתי שומע אותך אתמול באזניים שלי לא הייתי מאמין לך!"

אחרי שיקום של 4 חודשים נוספים  בתל השומר ללמוד ללכת ולחזק שרירים, שמעוני חזר הביתה.

תהליך השיקום לא נגמר ולקח עוד מספר חודשים עד להתאוששות מלאה. והיום, כל מי שרואה את שמעוני היפה שלי רואה ומבין שיש בורא לעולם כי הוא נס מהלך. אני בעצמי, שנתיים אחרי כל פעם שמסתכלת עליו מתחילה לדמוע מהתרגשות עד כמה אבא גדול.

אין עוד מלבדו ואפס זולתו זו לא ססמא, זו המציאות היחידה בעולם. כל שבח שאומר, כל הלל שאוציא יהיו כאין וכאפס לעומת כל מה שאבא שלי באמת. אני לא מפסיקה לדבר איתו כל היום על כל דבר, ניסי ניסים, יושבת על כוס קפה ומספרת לו שאני אוהבת אותו ושואלת לשלומו. כי זה אבא לי היחיד, מלך מלכי המלכים.

אה, והבקשה השנייה שלי, זו בקשר לפרנסה התמלאה גם היא במלואה. יום בהיר אחד קיבלנו החזר ממס הכנסה…כן, מס הכנסה החזר שהיה עם כמה ספרות שנתן שקט נפשי וכל הזמן גרם לי לצחוק ולהזכר ברב יגאל כהן הצדיק והאהוב שבזכותו חזרתי בתשובה, שתמיד אומר:

”תגיד, יש לאבא בעיה להכניס לך כסף לחשבון? להוסיף עוד אפס?"

אין לאבא בעיה בכלום, הכל ממנו, הכל שלו רק להתדבק בו, להשליך עליו הכל ולבטוח בו.